רוכבי הקורקינט הם קטנים ומהירים ביחס לשאר כלי הרכב, ולכן קשה מאוד להבחין בהם בזמן אמת. ככל שהרוכב יהיה מודע יותר למגבלות הנראות שלו כך יוכל להימנע טוב יותר ממצבי סיכון.
מצבי סיכון מנקודת מבט של נהג רכב/משאית:
מעבר חציה – לרוכב קורקינט יש הרגלים דומים להולך רגל. למשל, הגעה למעבר חציה ונטייה לחצות, כי מלבד ברמזור, להולך הרגל יש זכות קדימה. הולך רגל נראה היטב בעיני הנהג, כי מהירות ההליכה היא כ-5 קמ"ש ויש זמן סביר לקלוט את הקורה בסיטואציה. אולם, בזמן רכיבה על קורקינט המהירות גבוהה יותר וגם אם הנהג הסתכל לכיוון מעבר החציה, הוא עלול לא להבחין ברוכב המתקרב למעבר בזמן סביר כדי להספיק לעצור ולתת לו לעבור.
לכן חשוב לעצור את הקורקינט לפני מעבר החציה ולהסתכל ימינה ושמאלה כמו הולך רגל, גם במעבר חצייה לאופניים.
שטחים מתים – מצב זה אופייני בעיקר בכלי רכב גבוהים (משאיות/אוטובוסים/מיניבוסים) – יש לקחת בחשבון שככל שהקרבה לכלי רכב גבוה גדולה יותר, כך שדה הראייה שלו קטן יותר בזוויות מסוימות. בעיה זו מתרחשת בעיקר בצדו הימני של הרכב (במדינות בהן נוהגים בצד הימני של הכביש) ולכן אין לעקוף כלי רכב גבוהים מימין, גם אם הם עומדים בפקק.
הפרש מהירויות גבוה – כשרוכבים על קורקינט בכביש שהמהירות המותרת בו היא 70 קמ"ש, חלק מנהגי הרכבים בפועל נוסעים מעל המהירות המותרת. מצב זה יוצר הפרש מהירויות של 40-50 קמ"ש ואף יותר בין כלי הרכב לבין הקורקינט/האופניים החשמליים. כלומר, מכונית שנוסעת מאחורי הקורקינט מתקרבת אליו תוך צמצום הפער בכ-14 מטרים כל שנייה. במצב כזה מספיק שדעתו של נהג הרכב תוסח לשניות בודדות (למשל שימוש בטלפון הנייד) כדי שיפגע ברוכב שלפניו. חשוב לזכור, שנהגים בכלי רכב כמעט שלא מצליחים לזהות את רוכבי הקורקינט כיוון שהם קטנים בהרבה מן המכוניות, ובנוסף הם לא מצפים לראות רוכב בצד ימין שלהם.
המסקנה המתבקשת: רוכבים רק בכבישים עירוניים בהם כלי הרכב נוסעים לאט ובוחרים מסלול העובר בכבישים צדדיים וצרים יותר ופחות עמוסים, כדי להקטין את פער המהירות בין הקורקינט לרכבים.
